אמנון הוא רופא ואני (דניאלה) אחות. אני באתי לבית הספר הזה בכיתה ד, כי לפני כיתה ד' לא היה פה בית ספר. אני למדתי בתל אביב בבית ספר שהיה שייך לאותו מנהל, דוקטור קולר. זה היה בית ספר פרטי שלו. אז הוא בנה גם את הבית ספר פה. עד כיתה ד' זה היה בית ספר פרטי שלו ואז העירייה לקחה את הבית ספר וזה הפך להיות בית ספר עירוני. אנחנו למדנו פה מכיתה ד' וסיימנו בכיתה ח' ב-1947 - לפני קום המדינה. ההחלטה באו"ם הייתה אחרי שסיימנו ללמוד. בהכרזת האו"ם היינו כבר בתיכון.אז עברנו ללמוד בגימנסיה אוהל שם שהיום הוא תיכון אבל שם והוא היה מול העירייה, איפה שלמדנו עד כיתה ד'. המגרש היה הכול חול, ובהפסקה הבנות שחקו במשחקים במשחקי ספורט כמו קפיצה בחבל, חמש אבנים, לפעמים שיחקו מחניים, חמור ארוך, ובזה שיחקנו בהפסקה. איפה שהיה ריצוף ציירו קלאס וקפצו קלאס, שיחקנו תופסת. קצת פטפטנו, קצת צחקנו. בעונת המשמשים היינו מייבשים משמשים ומשחקים איתם גוגואים. כשלמדנו בבית ספר יסודי. לא היו פלאפונים, בבית בקושי היו טלפונים. כשלמדנו בבית הספר כמעט כל המורים היו בנים. לבנות הייתה מלאכה והבנים עסקו בנגרות וכו'. כל המחנכים שלי וכל המורים שלי היו גברים. המנהל היה גבר, דוקטור רימנלד. בין היתר למדנו חקלאות. בסוף הרא"ה הייתה גינה ולמדנו שם חקלאות. היינו זורעים גזר, בצל ירוק, עגבניות. היינו באים לעבוד בגינה והיינו לומדים באיזו עונה, איך זורעים, ובסוף היינו יכולים לבוא לגינה ולקחת את הדברים הביתה. היינו צדים חפרפרות, הבנים היו יורים עליהם כדי שלא יהרסו את הגינות. בבית הספר היה מפעל הזנה. הרבה מהילדים אכלו צהריים פה וגם בישלו את כל הארוחה. במרתף היה חדר אוכל ומטבח עם עובדות מטבח והיו תורנויות מטבח של הילדים. בכל כיתה פעם בחודש היה תורנות מטבח. למדנו לבשל מרק, להכין קינוח כמו פודינג, איזשהם ירקות וזה היה מאוד נחמד. עבדנו במטבח, לובשים סינר ועל הראש הייתה מין מטפחת שהשערות לא ייפלו לתוך האוכל. להגיש ולנקות אחרי שהילדים הולכים. לא היינו לומדים באותו יום, זה היה כמו חופש. מול בית הספר הייתה חנות מכולת שם היינו הולכים לקנות סנדוויץ' לקנות לארוחת צהריים. לא היה קשה לצאת מבית הספר, לא הייתה תנועה רבה בכביש. לא היינו כל יום לקנות שם כי לא היה כסף אבל מדי פעם היינו הולכים לקנות שם משהו בתור פינוק. אז הייתה אחות בבית הספר והיה שירות של תלמידים שעזרו לאחות במרפאה שלה ובסיורים שהיא עשתה בכיתות. כל אחד עבר קורס וענדנו סיכה וקראו לזה "אגודת הבריאות" כל יום מישהו מאיזשהי כיתה, רק התלמידים בכיתות הגבוהות, לפי תורנות. לא כולם היו חברים באגודה, בחרו. כל יום לאחות היו איזה שניים או שלושה ילדים שהיו עוזרים לה ובין התמונות שנתנו לעליזה יש תמונה של כנס ארצי של אגודות הבריאות. היו אומרים מה הם עושים ובמה הם עזרו. היה בבית הספר חוג דרמה. המדריך שלו היה המורה לנגרות אבל הוא היה שחקן תיאטרון חובב והוא ביים הצגה לפורים שנכתבה במיוחד לפורים עם מוזיקה, זה היה כמו מחזמר! זה היה ממש לפי סיםור המגילה, עם מוזיקה, עם שירים, עם מקהלהץ. הייתה ממש הופעה לכל תושבי רמת גן. זה היה בין בית המגרש מול בית הספר אהל שם במגרש או שהיה באורדע עם במה ומוזיקה, כמו הצגה של ממש. כשאנחנו למדנו בבית ספר יסודי היה בית קולנוע אורדע והיו עוד בתי קולנוע כמו קולנוע "רמה". בכניסה לשכונת בית בנימינה, פינת ביאליק מעבר לכביש, אני חושבת שהוא עוד קיים. כל שבוע הייתה מתפרסמת בלוח המודעות של בית הספר הודעה לאיזה סרטים מותר לתלמידים ללכת והמורים היו באים לבדוק אם התלמידים הלכו לסרט שאסור להם לראות, הם הלכו לבדוק אם הילדים התגנבו לסרט שאסור, והיה קנס או עונש לתלמיד שהלך לסרט אסור. בקולנוע אורדע היה פעם בשבוע ביום חמישי היו שני סרטים בכרטיס אחד. אחד לאימה ואחד למצחיק. בקולנוע אורדע היה גג נפתח, לא היה מיזוג, בקיץ היה הגג נפתח כדי שייכנס אוויר. לקראת קום המדינה, עדיין לא היינו בגיוסף אבל גייסו אותנו לגדנ"ע. גדודי נוער של ההגנה. היה גם לאצ"ל היו ילדים בני ארבע עשרה או 13 שהיו הולכים להתנדב. כשהיינו כבר בתיכון, ב-47, כשהאו"ם החליט על הקמת מדינת ישראל, זו הייתה תקופה שהבריטים עוד שלטו בארץ ואנחנו היינו בהגנה והיינו שמים שלטים שהבריטים כבר ילכו הביתה! כשרצו להעביר מסר היו שולחים פתק ואנחנו היינו המקשרים שהעברנו פתקים בין האנשים. בכרוזים היינו לוקחים דבק ושמים בסתר את הכרוזים עם מברשת. המחתרת העיקרית הייתה ההגנה אבל היו מחתרות מאוד ימניות והיו ילדים בודדים שהלכו למחתרות של האצ"ל והלח"י. למדנו קפ"פ. הנשק שנתנו לילדים היו מקלות, והיינו עושים קפ"פ - קרב פנים אל פנים. כמה הרגשנו חשובים וכמה מכות חטפנו.. השביעו אותנו להגנה שלא נגלה סודות. ב-29 בנובמבר - כשבאו"ם קיבלו את ההחלטה שתקום מדינת ישראל - אז לא היו טלוויזיות, היה רק רדיו. ישבנו משפחות שלמות או קבוצות שלמות ליד הרדיו לשמוע באו"ם מי היה בעד ומי היה נגד. וברגע שיצא שההכרזה הייתה בעד כולם יצאו לרחובות בשירים וריקודים כל הלילה. רקדנו ורקדנו ושמחנו כל כך ולמחרת כבר התחילו קרבות כי הערבים לא הסכימו לחלוקה הזאת, אז הם לא הסכימו והתחילו קרבות ולאט ולאט התחילה מלחמת העצמאות. אנחנו לא היינו בגיל שממש יוצאים למלחמה, היינו רק עוזרים, היינו קשרים והרגשנו שאנחנו ממש שותפים, כשהיינו בתיכון. סיימנו כיתה ח' ואז היה טקס בבית האזרח וכל תלמיד קיבל את התעודה וספר תנ"ך. זה היה הסיום של בית ספר יסודי. בבית ספר יסודי לא הייתה תלבושת יחידה, בתיכון הייתה תלבושת יחידה. הבנות הלכו עם מכנסיים עם גומי, בכל מקום היו משחילים לתוך השוליים של המכנסיים גומי שאם שוכבים או קופצים - שלא יראו את התחתונים. כשהיו רואים לילדה את התחתונים הבנים היו מצלמים. המבנה של הבית ספר פ לא השתנה, בפנים שינו הרבה. היה אולם ספורט במרתף. לדעתי חומר הלימוד השתנה הרבה אבל המבנה לא השתנה. השיעורים היו מתחילים בזה שכולם היו מתפללים במקהלה וזה לא היה בית ספר דתי בכלל אבל זה התקשר לידע בהדות. רוב התלמידים לא היו דתיים בכלל! בהתחלה מכשיר הכתיבה היו עפרונות בכיתות הנמוכות. אחר כך עברנו לעט עם ציפורן. על השולחן באמצע היה חור ושם הייתה כסת דיו. כדי שלא יינזל ולא יטפטף היה נייר מיוחד שהיה סופג את הטיפות, זה היה זמן קצר מאוד. אחר כך היה עט נובע, הדיו היה בתוך צינורית מגומי גמיש, זה היה פטנט להעתיק בבחינות, מישהו היה נותן למישהו דיו במבחן ואז החליפו מידע למבחן. ברמת גן היה בית חרושת לעטים נובעים, קראו לו "כתב". אחר כך המציאו את העט הכדורי, בהתחלה הוא היה מלכלך מאוד והיום כותבים במחשב. היו שיעורים בכתיבה תמה, היינו צריכים לכתוב אות אות כדי שיהיה כתב יד יפה וקריא. היו לנו מחברות לאנגלית מיוחדות עם כמה שורות. היה לנו מורה לציור עם יחזקל שטריימן שהיה עולה חדש והוא צייר מפורסם מאוד. הוא היה צריך להתפרנס אז הוא בא ללמד ציור והילדים היו צוחקים ממנו והוא היה מסכן. בספר זכרונות הוא עשה אצלנו רישום של בית הספר חתום על ידו. לפעמים היו נעדרים מהלימודים כי בלילה יהו עסוקים והמורים רצו לדעת איפה הם היו והם לא רצו לספר והענישו אותם וכעסו עליהם. המשמעת הייתה די חמורה בבית הספר. היינו מאוד משוחררים ונהנינו מאוד אבל הייתה משמעת. לפעמים היו מוציאים את אמנון מהכיתה ושולחים אותו לספרייה להעתיק. כשהכריזו על המדינה אנחנו כבר היינו בתיכון. קודם הייתה קבלת ההחלטה באו"ם ואז הכריזו על המדינה. זה היה יום מאוד חגיגי במדינה אבל ממש למחרת כבר התחילה המלחמה ולא היה כל כך נחמד. הפציצו את הילדים, הותקפו שיירות לירושלים.

אז רמת גן הייתה עיר קטנה, היו גנים מאוד יפים ולא היו תושבים כמו היום. היו תנועות נוער כמו מכבי הצעיר, צופים, בני עקיבא של הדתיים והיה בית"רהיה גם הנוער העובד.. הצופין הוקמו יחסית ברמת גן הכי מאוחר מכל התנועות האחרות אבל זה מאוד התפתח. אנחנו היינו מראשוני הצופים ברמת גן. אני הייתי מאוד פעילה בצופים, בשבילי הצופים היו ממש חלק גדול מהחיים. ביליתי הרבה במועדון, הייתי ראש גדוד. אהבנו מאוד את הצופים, במחנות קיץ, ובמשך השנה היו מחנות קטנים. הייתה פעילות מצוינת. כל שבוע היה ערב צופים עם ריקודי עם, ריקודי מעגל וכו'. לפעמים אפילו היו מלמדים ריקודי עם. זה מילא את החיים. לא היה טלוויזיה, לא הלכו הרבה לקולנוע.